“מרדימה בידיים בכיסא נדנדה. התינוק נרדם!
מחכה, מחכה, מחכה. עוד שנייה יש לי נמק ואני הופכת להיות טרומפלדור דו צדדי. מדמיינת את החיים ללא זרועות, מחליטה שחיכיתי מספיק ואפשר להעביר למיטה.
נעמדת. לא נושמת. עושה צעד. עוד יותר לא נושמת. עוד צעד. מכחילה. ככה כל הדרך עד למיטה. מגיעה למיטה, הוא עדיין ישן חזק. מתחילה להוריד.
מורידה, מורידה, לאט, יש לי עוד, יש לי עוד, עדיין ישן. חמישה סנטימטר לפני שאני מניחה אותו בשלווה על המזרון משהו ביקום משתבש והוא קופץ לי בידיים, בחמישה סנטים האחרונים… בום! הראש נדפק במזרון, העיניים נפקחות, נותן בי מבט נבגד כאילו הוא עוד שניה בעצמו מתקשרת לרווחה. לא מאמינה שזה קורה לי”
כך כתבה אמא באחת הקבצות שאני מנהלת. אז תנו לי לתת לכם טיפ חשוב!
—
אז כן, כל הורה מכיר את התחושה המבאסת כשסוף סוף הצלחנו להרדים את התינוק בידיים ואז כשמניחים אותו הוא מתעורר! יש לכך הרבה סיבות אבל אחת מהן טמונה בעובדה שכשאנחנו מניחים את התינוק שלנו במיטה ועושים את זה ממש באיטיות נוצר מצב שאנחנו מאריכים את משך הזמן שהתינוק נימצא “באויר” ולא צמוד אלינו, מה שמפעיל את רפלקס מורו וגורם לו להתעורר.
לכן, הדבר הנכון הוא לעשות את ההעברה באופן מהיר ועם הרבה ביטחון. אפשר להשאיר את היד על התינוק במגע עמוק למשך זמן מה ואז לנתק את המגע.
רוצים ללמוד עוד על שינה והירדמות עצמית? לחצו כאן
